צבר ארם רפוי בדיקור - אוריקולותרפיה, לחימה 050-4131468 Tsabar Erem
מונה:



להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


 אמנויות לחימה, שיטות אימון לחימתי מתקדם, לחימת סכינים, מקלות, רמחים וחניתות, שרשרות, מאצ'טות, חרב יפנית, חרבות פיליפיניות ואינדונזיות, שילוב שיטות, לוחמה משולבת מתקדמת, קיק בוקס, ווינג-צ'ון, קאלי, ארניס, אסקרימה, שיטת לחימה חדשנית, של"ח, נקדות לחיצה, טיפולי התאוששות, צ'י קונג, אימון נשימתי,

 



בדף זה יובאו מאמרים שונים של צבר אודות אמנויות לחימה שונות, מידע אודותיו ממקורות חוץ,  פרט  למידע אודות אפשרויות אימון עם צבר.

א. תחילה ראיון וירטואלי בפורום תפוז

ב. אחריו המאמר הראשון שפורסם באתר הג'ודו עפ"י בקשת אחד מבכירי הג'ודו הישראלי שאני מעריכו מאד מזה שנים רבות, יונה מלניק.

ג. ולבסוף - מה מאמן צבר ומה אפשרויות האימון עמו.

א. תשובות לשאלות וירטואליות שעלו בפורום תפוז 

נערך ע"י דוד כפרי והועתק מן האתר שלו. לא נעשתה שום עריכה של צבר.

צבר ארם, דאן-8 בנינג'יטסו, תלמיד של טנמורה
המלמד היום בעיקר שיטות פיליפיניות, עונה לשאלות. אספנו רק חלק מהשאלות מתוך פורום תפוז שנערך ב-14 לדצמבר 2003


ארם צבר

מאת : דוד כפרי

צבר, מ"פ בסיירת שקד במלחמת יום כיפור, הגיע ליפן בשנות השבעים (בין הישראלים הראשונים שהיו שם) ולמד שם אומנויות לחימה שונות
תוך שהוא מתמקד בנינג'יטסו ושיטות להב שונות

בשלב מסוים, אם זכרוני נכון, הוא הוזמן לפתוח דוג'ו בטוקיו אחד המערביים הבודדים שעשו זאת מעולם.

הוא חזר בתשובה ביפן, חי תקופה מסוימת על קו יפן-לוס-אנג'לס (שם לימד אומנויות לחימה במסגרות שונות), ויותר מאוחר חזר לארץ


היום הוא ראש ישיבה, ובשעות הפנאי מלמד "צבר ג'יטסו", כלומר כל מה שהוא יודע ומתאים לו, מנינג'יטסו דרך אייאיידו ועד אסקרימה

ראיתי אותו מדגים אייאיידו, וזו היתה ההדגמה המרשימה ביותר של שיטה זו שאי-פעם ראיתי
במפגש הפורום שנערך לפני כחצי-שנה, הוא לימד עבודת-מקל של אסקרימה, והרשים מאוד ביכולתו ובחביבותו.
הוא גם הביע דעות מוצקות (ולדעת לא-מעט אנשים, מרגיזות) על יעילותן ברחוב הישראלי של שיטות מסוימות.

בנוסף לכל אלה, האיש אנציקלופדיה מהלכת בתחום אומנויות הלחימה (ועוד הרבה תחומים), עם ידע נרחב מאוד על שיטות שונות מהודו וסין, יפן והפיליפינים, מלזיה ותאילנד ועד לשיטות אמריקניות מודרניות (MMA).

שאלה
שאלה לגיטימית ומעניינת: צבר למד שיטה מסוימת הרבה זמן הגיע בה לרמה גבוהה מאוד (דאן-8)  אין הרבה כאלה והיום הוא מלמד שיטה אחרת. אותי מעניין למה?


ארם צבר עונה
לפעמים אחרי שנים נמאס ועוברים למשהו אחר. אני עסקתי שנים מרובות בקרטה לפני שהגעתי לנינפו (נינג'יצו). היום אני עושה
מה שאני אוהב וזה בהחלט כולל אלמנטים מנינג'יצו אם כי השלד הוא פיליפיני ועוד קיק בוקס. ועוד לבושים. אבל בחרתי אמנם
על פי מה שנראה לי כיעילות רחובית (דעות אחרות לגיטימיות ומעולם לא התווכחתי על כך, גם לא עם תלמידי). לדעתי הדינאמיקה של נינג'יצו איטית מדי בשל העמידות הארוכות והחבטות הארוכות ללוחמה מודרנית של לבושי מינימום ונעלי
התעמלות. אין בניננ'יצו, (הן בטכניקות, אבל יותר מזה בשיטות האימון וכמובן בדינאמיקה) מענה הולם לשלל בעיטות מסתחררות של טאה קוון דו למשל, או לעבודת מתאגרף קלאסי יעיל. למרות זאת נינג'יצו היא אמנות נפלאה ומרתקת שהעניקה (ומעניקה) לי המון. אינני מדרג אותן כטובה או טובה פחות אלא האם הן מתאימות לקונספציות שלי, ואלו אגב, מתבססות על מספר עקרונות שבחרתי בקפדנות ואני מוכן להסגיר אם אשאל עליהן.


סכין (ארם צבר)
במאמר שזעזע את עולם אומנויות הלחימה ב1971 כתב ברוס לי ניטשו את הקרטה המאובן שלכם. הוא דבר על יעילות. אני סבור שאדם לומד מה שמוצא חן בעיניו גם אם זה לא בהכרח יעיל לרחוב זה יעיל כדי ליהנות. אבל לגבי הרחוב - פשוט שעדיף להתחיל עם משהו פול-קונטאקט שאיתו מגיעים להישגי רחוב מהר יותר. בסין מלמדים ילדים קודם קונג פו קשה ואחר כך בהתבגרם טאי צ'י. ברמה גבוהה - נגיע לנקודה שמאסטרים משיטות שונות זהים ביכולתם. לגבי הבדל בין אמריקה לישראל - התלמיד האמריקאי מוכן להשקיע יותר, הישראלי יחסית מפונק. אבל דקירת סכין בניו אורליאנס שווה לזו בעמק האלכהול בחיפה.


תחרות איגרוף תאילנדי
שאלה לירון מרקוביץ:
כמה קרבות עשית ? ואם בכלל בבקשה.
שמעתי שיש לך ניסיון במואי תאי ורציתי לדעת איך הוא בא לידי ביטוי במשך זמן האימון וחייך בכלל ובאיזה שלב למדת את
המואי תאי בתחילת דרכך או באמצע
האם הוכחת את האמונה שלך אי פעם במה שאתה מלמד הכוונה נענית לקריאת תגר מפיו של פלוני אלמוני כלשהו במהלך חייך בכדי להוכיח משהו

תשובה

זה התחיל במכון מואי תאי בטוקיו (ויש הרבה. מעניין שרוב היאקוזה לומדים מואי תאי או שיטה יפנית הקרויה שורין ג'י קמפו). ובתחילת בואי לארה"ב עשיתי הסבה לקיק בוקס המקומי (פרופשנל קרטה). ביפן ערכתי קרבות רק במועדון שלי אבל בארה"ב התחריתי קצת. כבר הייתי בסוף היכולת מבחינת "לב ריאות" כשעברתי לארה"ב (גבר בן 35 יתקשה להתמודד עם ריאות של בן 19) וגם אבדתי עניין מול דברים חדשים שלמדתי כמו ווינג צ'ון. כן, היו קריאות תגר ואחת גם הגיעה לעיתונות בלוס אנג'אלס. זה לא משהו שאהבתי אבל זה קרה.
[בארה"ב לקח מקום ראשון במשקל בינוני קל (70 ~ 73 ק"ג) באליפות בחוף המערבי ב 1984]
בסדנא שלנו יהיה כמובן גם מדריך ספציפי לאיגרוף תאילנדי, דרור וולוארד מנהריה, ומשה רוזנברג מרוסיה שעושה קרטה קלאסי אבל רחובי עם ניסיון רחוב עשיר

תודה
לא ידעתי שהיאקוזה עושים מואי טאי
לא חושב שאף אחד ידע מהפורום
נהניתי מהתשובות של ארם רואים שהוא בנאדם משכמו ומעלה



שאלה על רצפה, אימון ילדים ובריאות

שלום, ותודה רבה שאתה מגיע להתארח
שמעתי פעם שסינים (או יפנים) מנהלים אורח חיים שונה שמשפיע על היכולת הפיזית שלהם. לדוגמא, זה שהם יושבים רוב הזמן במקום על כיסאות, ואוכלים את האוכל נמוך לרצפה האם, לדעתך, יש טעם לשנות את אורח החיים, על מנת להיטיב
עם הגוף בכלל, ועם היכולת לתרגל אומנות לחימה בפרט דהיינו האם יש טעם שאני, לדוגמא, אתחיל לאכול על הרצפה
(היות שאני מניח שהיה לך התנסות רבה בנושא)?

איך לדעתך כדאי לתרגל אומנויות לחימה עם ילדים?
איזה ניסיונות ולקחים מעניינים אתה מוכן לשתף לגבי נושא זה
האם, לדעתך ומהיכרותך, אתה מבחין בחשיבות של תרגול אומנות לחימה לצרכים בריאותיים?
ואיזה כללים היית מציע על מנת לשמור על הגוף באימונים לאורך זמן?

תשובה
רצפה לא בריאה. מתקררים ונשארים נמוכים עם רגלים עקומות. לא צריך.

ילדים מאמנים בהדרגה ולדעתי עדיף לא תחרותי. ביפן הניננג'ה מאמנים את הילדים בשלבים ראשוניים רק בתנועה משך שנים. התעמלות קרקע היא הכנה נפלאה לאומנויות לחימה. לחימה איננה בריאה אלא מציאות נכפית, אילוץ לא רצוי. עדיף לאכול קורנפלייקס מול האח המבוער או ערמונים קלויים. אם בריאות בראש מעיניי אולי הייתי בוחר השינג אי או טאי צ'י.

כללים לבריאות שונים מכללים להצלחה רחובית למשל. כי יכולת לחימתית רחובית שוחקת את הגוף. לגוף מאוזן אני ממליץ להציץ בהלכות דעות של הרמב"ם. עיין ערך סדנת חנוכה.


שאלה על פחד
די אישית, אני מתנצלת מראש אם היא אישית מדי. מתי בפעם האחרונה הרגשת פחד אמיתי ומה גרם לו?

תשובה
הלילה למדתי עד ארבע בבקר וכמעט איחרתי לתפלה בזמנה; 
התחושה הייתה של פחד עמוק. [הוספה מאוחרת: במלחמה פחדתי בתקיפת מטוסים נמוכה, ובהפגזות.]


המורים " גנבוקאן, ובוג'ינקאןו "
שאלה

למדת אצל טנמורה אז אתה לא מלמד את הסגנונות של בוג'ין-קאן, אתה מלמד גנבוקאן, נכון?

תשובה
נסמכתי להדרכה על ידי שניהם. קבלתי אותות הצטיינות מיוחדת מאד משניהם, [ושניהם מלמדים אותה אומנות. אגב, התאמנתי גם עם שיריישי כדי לקבל רכות]

אמונה ולחימה
שאלה
שאלה קצת "אישית" (שי רגב )
ארם, סלח לי אם השאלה נשמעת קצת אישית מידי, אבל אני סקרן לדעת האם חיזוק האמונה הכהה אצלך, במידת מה, את "הצורך"/"הדחף"/הרצון להתעמק ולהמתקד בתחום אמנויות הלחימה והשאלה מזווית קצת שונה: האם ההתקרבות לאמונה הביא אותך להכרה כי " הרוח" חזקה מ-"החומר
(ובמקרה וכן - אילו השלכות יש לכך על "יכולת/כושר ההישרדות ברחוב הישראלי?

 

תשובה
רוח חזקה מחומר. התשובה בכותרת .

קידות וחובבנות

שאלה נוספת, שמתי לב באימון שהעברת לחברי הפורום, שמאד השתדלת להימנע מלקוד קידה, הנושא הזה עלה כאן בפורום לא פעם אחת ואני מתלבט בו פעמים רבות. אני יכול להבין את הבעייתיות שיש בקידה למרות שגם בזה לא חייבת להיות בעיה כיון שזה לא טקס דתי וראש השיטה שתמונתו נמצאת שם איננו אל. אך מדוע אתה חושש מקידה לאדם שהיא סוג של נימוס כמו לחיצת יד? בגמרא כתוב ש"להם אין אתה משתחווה אבל אתה משתחווה לאדם כמותך או שאולי הסיבה היא רגשית ולא הלכתית?

שאלה נוספת, האם לדעתך אפשר להגיע לרמה בעלת משמעות
באמנות לחימה כל שהיא גם אם היא לא העיסוק העיקרי בחיים אלא רק פעמיים שלוש בשבוע, או שבצורה כזאת היא נשארת ברמה של תחביב ולעולם לא תהיה חלק ממך?

תשובה
אין איסור הלכתי לקידה. אני פשוט מנתק עצמי ממסורות המזרח אני מרגיש היום שדי, אינני חיב להם ואינני רוצה להיות סמוראי (פעם חשבתי שאולי אני גילגול של משהו יפני, אולי סוקיאקי או סושי זהו אני גילגול של סושי). אי אפשר להיות הטופ בתחום שאינך מקדיש לו את לפחות רובך. אבל אפשר להגיע לרמה סבירה ויפה ולהינות מזה ומעצמך ומעולמך. [ובכל זאת זה נשאר חלק ממך. הנה - אני עוסק רוב הזמן בתורה, בפרט קבלה אבל לא רק, ובכל זאת הוזמנתי לאמן בפורום! אני מחייך].   בתיאבון ובהצלחה


שאלה ראיה יהודית ושיטות שונותו
בראיה יהודית, למה "לבזבז זמן" על לימוד אומנויות לחימה, לא עדיף ללמוד תורה בזמן הזה? או לעשות משהו אחר?
שמעתי היום שיש דמיון בין היהדות לדת השינטו היפנית בלאומניות שלהן. אתה יכול להרחיב?
מהו הבסיס המשותף לכל אומנויות הלחימה שלמדת?
בהנחה שאומנויות הלחימה הביאו אותך אל הדת, האם אתה מתייחס אליהן כאל בסיס שיש לשמר ולחזק? אם לא - למה לא? (מתקשר ל -
למה ללמוד הרבה שיטות שונות? האם דבקות בשיטה אחת לא תביא את התלמיד למטרתו?


תשובה
בטח שעדיף ללמוד תורה אלף מונים. אבל כהפוגה במקום סיגריה וקפה עדיף להתאמן. גם יותר כף, גם יותר בריא וגם רוכשים מיומנויות מועילות.
לא צריך לשמור את האוטובוס שהביא אותך ליעדך.
אין הכרח ללמוד הרבה שיטות, אם טוב לך עם משהו שאתה לומד, נגיד -  סייהון של שלמה פייגה או פנג'אק סילאט או האפקידו. אבל אצלי המטרה היתה רחובית ורציתי לכסות את כל האופציות, כל הטווחים וכו.


תודה רבה לכם ולהתראות באורחות לוחמים

אני אוהב גמרא ונהנה מאומנויות לחימה. איפה נקודת המפגש האפשרית שלי עם משה לוי אלמוני שאיננו דתי? רצינו לעשות לקירוב, למניעת חיכוך וצבירת מטענים שליליים. אני עד הצבא לא פגשתי חרדי שחור. חבל. אולי הייתי פחות נגוע
בסטיגמות חסרות ביסוס. היום אני החרדי השחור ואני רוצה שאתם תהיו בלי סטיגמות. שתכירו את הצד שלי ושל מאסטר ניר, ושל סנסיי שמעון ושל סנסיי יעקב חזן (מהנינג'יצו בצפון) ושל דרור ולוארד ויואל יצחקיאן ושל ...ושל..., ותראו את האמת במאמר חז"ל "הסיף והספר ירדו כרוכים מן השמים". זה מה שאנו מנסים לעשות בסדנא, עם המיטב שבנו, עם מבחר אדיר
ושפע אתגרים פיזיים ואינטלקטואליים. כן, ואוכל לא רע ותנאים נוחים זה רע? ברוכים הבאים, או בשפת הפיליפינים - מבוהאי.
תודה שאירחתם אותי בפורום בסבר פנים ואשמח להחזיר לכם כגמולכם הטוב כמארח בסדנת אורחות לוחמים.


 

 

 

מחקר של ארם צבר על ההתפתחות המוקדמת של הקודוקאן ג´ודו של ג´יגורו קאנו

בס"ד

ערפל מתפזר מן הג´ודו
ליקט וערך: צבר ארם.

{א} הימים הראשונים
מיסד הג´ודו, ג´יגורו קאנו, נולד ב- 1860 במחוז היוגו, אזור קינקי במערב האי הגדול ביפן- הונשו {מעט מערבה מקובה וקיוטו}. אביו היה סוחר בעל אמצעים; מבחינה תיאורטית עד אותה תקופה – המעמד הנחות בתוך ארבעת המעמדות {שין, נו, קו, שו} ביפן- לוחמים, אכרים, אומנים,סוחרים. רקע זה עם היותו בן למשפחה בעלת תרבות גבוהה ודרגת החינוך הגבוהה לה זכה בהמשך, הפכה אותו בהמשך כפי שכותב דרייגר ל- "מודע באופן קיצוני להבדלים במעמדות חברתיים במונחים של מוסר מעמדי". כדאי לזכור זאת כשבאים להעריך את הקונספציה האידיאליסטית שלו לג´ודו . מספר שנים לאחר מכן עברה משפחתו לגור בניהונבאשי, טוקיו. ג´יגורו הצעיר החל ללמוד קליגרפיה ואנגלית, שפה בה היה עתיד להתמחות. בהרצאה שנתנה בתשיעי לדצמבר 1984 במלון סאנו החדש בטוקיו, דיווח ד"ר ג´והן האנסון-לוו לצבור חברי אירגון אומניות הלחימה היפני {שהייתי חבר בו} כי דרייגר סיפר לו שמחברותיו ופנקסיו של קאנו ובהם הערותיו והארותיו על ג´ודו נרשמו באנגלית, ודאי כדי למנוע ממאן דהוא לחמוס את רעיונותיו.
ג´יגורו עזב את ביתו ב-1873 כדי ללמוד בבית ספר פרטי בשיבא, והוכיח עצמו כתלמיד חרוץ ומבריק. מכל מקום כחו הגופני הנחות דיכא אותו, בהיותו מטרה לבריונות של כמה מחבריו. בנסיון לשפר את מצבו הגופני החל לעסוק במרץ בהתעמלות, טיולי הליכה, בייזבול וחתירה. פתע עלה בדעתו שג´יוג´יצו עשוי להיות בעל תועלת גדולה יותר, אבל המדריכים אליהם פנה סרבו בהצהרה שהוא צעיר מדי.
בן שמונה עשרה התקבל למחלקה לספרות של האוניברסיטה הקיסרית בטוקיו, קייסי גאקו, הקרויה היום אוניברסיטת טוקיו. לעת הזו שמע שאוסטאופאטים ביפן היו או הינם מומחים גם לג´יוג´יצו והוא החל לתור אחר שלטיהם בלכתו ברחובות. כשזיהה שלט כזה- נכנס ובירר אפשרות הצטרפות לאימונים. בהזדמנות אחת הוצע לו לחפש אחר פוקודה האצ´ינוסוקה, וכשמצאו- ניאות זה לאמנו {הוא התאמן שם גם תחת הדרכת מורה נוסף שלא קבלתי את שמו. צ.א.}
ג´יגורו הצעיר השקיע מאמצים רבים באמוניו. לבגדי אימון באותם הימים היה שרוול שלא הגיע למרפק ומכנס שהותיר את פיקת הברך חשופה. אין פלא שג´יגורו סבל חבולות תכופות וכואבות. מזכרת מאותם הימים הינה חליפת ג´ודו-גי {בגדי אימון של ג´ודו} קרועה ומהוהה השמורה במשפחת קאנו. הוא גם המציא תמיסת ריפוי מיוחדת לפצעיו שריחה הלך לפניו ובישר את בואו. באותה תקופה היה האימון מסוכן ביחס להיום: היו שניסו לפרוק ולעקור גפי יריביהם בכח, להשליך באופן לא הוגן ומסוכן, ולהוסיף איבחות אטמי. גם תשתית האימון היתה שונה שכן לא היו מזרוני אימון מצוידים בקפיצים ונראה שעדיין לא תורגלו נפילות אוקמי, או לפחות לא באופן סדיר וסיסטמאטי. פוקודה מת ב- 1879 וג´יג´ורי ביקש ללמוד את שיטות אסכולת טנג´ין שיניו בהדרכתו של איסו מאסאטומו אחר שהוצג בפניו. תוך שנתיים, לפי הרשומות, קיבל תואר ´שיהאן´- מורה בכיר, והחל ללמד קבוצה בת כעשרים שלושים תלמידים מידי יום. האימון כלל הן טכניקות פורמאליות והן קרב חופשי. תכופות היה ממשיך אימוניו עד מחצית הלילה והגיע לתשישות גופנית שאילצה אותו לנוח כל עשר עשרים מטרים בצעידתו לחדרו. בלילות חלם שהוא משליך תלמידים והיה צועק או בועט במחיצות ההזזה בחדרו, לחרדת הדירים האחרים.
ב- 1881 חלה איסו וקאנו עבר להתאמן בשיטת הג´יו- ג´יצו של קיטו-ריו, בראשות איקובו צונטושי. שם אירע הנצחון המפורסם שלו על פוקושימה קנקיצ´י באמצעות קטה- גורומה {טכניקה מרשימה שאגב ביצועה מונח היריב לרגע על כתפי המאמן}; קאנו שקל באותה עת 45 עד 50 קילוגרמים, פוקושימה שקל כמעט תשעים וחמש! בראשית 1883, כשקאנו היה מורה צעיר לספרות {הוא סיים את האוניברסיטה ב 1881 ובינואר 1882 התקבל לצוות המורים בגאקושוין, בי"ס גבוה} החל לחפש מקום הולם לאימוניו הנמרצים. אחר חיפושים רבים התירו לו להשתמש בחדר מרווח בן 12 טאטאמי {כעשרים וארבע מ"ר} בתוך מרכז בודהיסט בשם איישו-ג´י, ברובע אסקסה בטוקיו. היה זה ביולי של אותה שנה {יש מי שסובר שזה היה בפברואר} והוא לקח עמו תשעה מתלמידיו הפרטיים לג´יו ג´יצו. לעת הזו כבר החל לגבש רעיונות אישיים בקשר לשיטה מורכבת של ג´יוג´יצו, המבוססת לא אך על נסיונו בשיטות בהן התאמן, אלא גם על מחקר אקדמאי שלקט מכתבי אסכולות סקיגוצ´י וסייגו. הוא כנה את שטתו "ג´ודו", וב 1884 שינה זאת ל- "קודוקאן ג´ודו". מוסרים בשמו כי שתי סבות גרמו לו לרצות להבדיל בכינוי בין שיטתו לאסכולות הג´יוג´יצו הקיימות; לנו הן נראות כשלש:
{א} הסיכון הגבוה באימון בשיטות הקיימות. {ב} העובדה שתלמידים חזקים ומתקדמים, תכופות הציקו לצעירים, לחלשים, למתחילים או התבריינו בכללות ברחוב. {ג} התנגדותו למופעי הרחוב של ג´יוג´יצו בהם נדרש תשלום עבור צפיה. התנגדותו היתה לא אך לתשלום אלא לעצם הסנסאציזציה של האומנות כשלעצמה.למרבה הצער, האימונים גרמו נזק למקום והאחראי נאלץ להורות לקאנו להתפנות. למרבה המזל בעת הזו כבר קאנו מנהל בית ספר לילדי עשירים וכך התאפשר לו לבנות מקום אימונים זעיר במיגרש פנוי השייך לידיד אמיד באזור פוג´ימי-צ´ו. כשנה מאוחר יותר עבר לאולם מרווח יותר בן כעשרים טאטאמי {כ 40 מ"ר }. במקום זה ניצח באופן ברור והחלטי את המורה המפורסם שלו, איקובו צונטושי להפתעת האחרון. הניצחון הושג ע"י הפעלת עיקרון ה "קוזושי" שהוא הגה ואימץ, היינו הוצאת היריב משיווי משקל ע"י הדיפה או משיכה טרם ההטלה. סמוך לניצחון זה העניק לו אוקובו דירוג בכיר באסכולת קיטו. ב 1884 קבע קאנו את חוקי הקודוקאן ולמעט טכס הבקר של ראש השנה האזרחית, נשמרה המתכונת הטקסית עד היום: קגמי בירקי{הפתיחה החגיגית של אימוני השנה} בינואר, תחרות שייאי האדום לבן פעמיים בשנה, ושייאי החודשי.

{ב} ג´ודו מול ג´יו- ג´יצו במטה המשטרה
הדגמה מרשימה ליתרון הג´ודו של קאנו על כמה מאסכולת הג´יו- ג´יצו הרווחות אירעה בתחרות המיוחדת הראשונה שאורגנה במטה המשטרה ב 1886, כאשר תלמידיו של קאנו התחרו במומחי לחימה משטרתיים והתוצאה היתה תשע ניצחונות, תיקו אחד ושני הפסדים לנבחרתו של קאנו {יש טוענים, כגון קויזומי גונג´ו עפ"י לאזלו אבל מאוסטרליה, שלא היו כל הפסדים לקודוקאן}.
מטה המשטרה של תקופת מייג´י המוקדמת {1868-1912} החליט לאמץ ג´יו ג´וצו בינואר 1883 כחלק מאימוני ההגנה העצמית של השוטרים. בחודש מרץ הקרוב הוגש מספר רב של הצעות למישרות הדרכה מאסכולות שונות. חלק מאלו שנבחרו כללו את:
מאסכולת יושין - ריו טוצוקה - הא = טרושימה טרו, נישימורה סדסוקה ועוד ששה מדריכים
סקיגוצ´י-ריו = נאקה דאנזו, היסאטומי טצוטארו, ועוד מדריך
ריוי שינטו-ריו= נקמורה הנסוקה, אוהרה שוגו
קיטו-ריו = אוקודה מאצוגורו
טקנואוצ´י סאנטו-ריו = סאמורה מסאקי
טקנואוצ´י ריו = ארבעה מדריכים
טנג´ין שיניו-ריו = שלושה מדריכים
שינקאגה-ריו = מדריך אחד
שינמי סאקצו-ריו = מדריך אחד
יאגיו שינגאן-ריו = מדריך אחד


למרות שג´יו-ג´וצו הועיל למשטרה, ה´מומבושו´ {מינסטריון החינוך} של אותה עת לא ראה בו כלי חינוכי ועל כן לא צירף אימונים כמקצוע חובה בבתי הספר. עובדה זו, בצירוף השפעתו הגוברת של קאנו בתוך המיניסטריון גרמה למפכ"ל החמישי של סוכנות המשטרה הלאומית לערוך סדרה של בוג´וצו טיקי {מיפגשי אמנויות לחימה} תחרויות בין קודוקאן ג´ודו ל- ג´יוג´וצו כדי להעריך האם חידושיו של קאנו הפכו את הג´ודו לעדיף על אסכולות קיימות. הטאיקאי הראשון נערך בעת עצרת זכרון לשוטרים שנהרגו בעת מרד סאצומה {1877}.
בין המתמודדים הבולטים בטעם הקודוקאן ג´ודו היו סייגו שירו ,יוקויאמה סאקוג´ירו, יאמשטה יושיקאזו טומיטה צונג´ירו .המתמודדים הבולטים ביותר בטעם מרדיכי המשטרה אנשי הג´יוג´וצו היו טרושימה טארו נקמורה האנסוקה אנצ´י קוטארו.
נרחיב קצת לגבי ארבעה מן המתמודדים כי זו מחצית הפואנטה של כל המאמר הזה :סייגו שירו נולד ב4 לפברואר 1866 בפוקושימה אשר באי המערבי קיושו {ומת ב 22 לדצמבר 1922}. היריב שלו בתחרות היה טרו שימה טארו ,אחד הלוחמים החזקים ביותר של יושין-ריו טוצוקה –הא ג´יוג´וצו {אפשר לתרגם כאסכולת יושין ענף טוצוקה}. המאבק שלהם היווה הפתעה לצופים. הקרב נימשך כ15- דקות טרם שתנועה פתאומית פנימה של טרושימה פתחה את הגנתו להרף עין, ואיפשרה לסייגו להטיל אותו באמצעות טכניקה הקרויה "יאמה אראשי" {סערת הרים}. טכניקה מופתית זו אינה מג´ודו אבל דומה לתערובת של טכניקות ג´ודו: סאוי נאגה [הטלת כתף] וטאי-אוטושי [ירידת גוף] יאמה אראשי היתה תוצר של שנות אימון מפרכות בלחימת יד –ריקה שעבר סייגו טרם שהצטרף לקודוקאן. בספרו ´מודרן בוג´וצו אנד בודו´ כותב דון דרייגר אודות סייגו , שבאותה עת עדיין החזיק בשמו המקורי שידא:
ב 1877 סייגו טאנומו צ´יקאמאסה הפגין פטרונות אוהדת כלפי שידא שירו ולקחו לאייזו ללמדו אושיקי –אוצ´י {השיטה הסודית ללחימת יד ריקה של חמולת אייזו}. אחר שלש שנים של אימון בפרך , עבר שידה לטוקיו כדי לקדם את לימודיו .
בעת שלמד בסייג´ו –גאקו ,בי"ס לאנשי צבא , נרשם לאימון במכון אינואוא של אסכולת טנג´ין –שיניו ב 1881 . שנתיים לאחר מכן משכה יכולתו את תשומת ליבו של קאנו שהיה אף הוא חניך השיטה . לעת הזו היתה קאנו מתאמץ להשיג פרסום חיובי לקודוקאן שלו . מיומנותו של שידה בלחימה ביד ריקה שכנעה את קאנו שיהא זה רב תועלת להציע לו משרה כעוזר המאמן בקודוקאן ,ושידא הסכים". ניצחונו של סייגו הפך אותו לדמות המפורסמת ביותר בהסטוריה של ג´ודו .הוא, מכל מקום, לא האריך ימים בתוך האירגון. נאמנותו למוריו הותיקים באסכולות העתיקות היתה חזקה מידי והוא נקרע בינה לבין אהדתו או הערכתו לקאנו . תוך זמן לא רב התפטר ממשרתו בקודוקאן ונטש את טוקיו. לעולם לא התאמן יותר בג´ודו או באושיקי-אוצ´י . במקום זאת עסק מכאן ואילך בקיודו, דרך הקשת והחץ. יוקויאמה סאקוג´ירו {1864~1914} נולד בטוקיו . הקרב שלו עם נקמורה האנסוקה מאסכולת ריוי שינטו משך את מירב תשומת הלב ואת רוב ההשערות.המערכה נמשכה 55 דקות טרם שהוכרז תיקו. השופט, היסאטומי טצוטארו מאסכולת סקיגוצ´י, ,נאלץ להפריד את אצבעותיהם אחת אחרי השניה באיטיות ובזהירות כדי לנתק את אחיזתם שהיתה כמו מולחמת אחר מאבק כה ממושך על פי האריסון בספרו The Fighting Spirit of Japan {האריסון היה המערבי הראשון שזכה בדאן 4 בקודוקאן} יוקויאמה החל להתאמן בג´יוגוצו תחת אמן אסכולת טנג´ין באזור נזו של טוקיו . על כך מעיר שיבאטה קויצ´י , מדריך בן ימינו מאסכולה זו, שהיה זה המכון של אינואוא קייטארו , לוחם חזק ביותר שלמד ישירות מ איסו מאסאטומו , ראש השיטה השלישית . כפי שציינתי לעיל –גם קאנו זכה להתאמן עם איסו זמן קצר לפני מותו של איסו.
יאמשיטה יושיקאזו {16 פברואר 1865~26 אוקטובר 1935} החל להתאמן עם קאנו בגיל 19. הוא היה יליד קאנאזאווה היכן שמשפחתו היתה בעלת תפקיד הנוגע לאומנויות לחימה בחמולה המקומית לפני מהפיכת מייג´י. עלייתו בדרגות בקודוקאן היתה מטאורית ביליל : הוא זכה לשודאן אחרי שלשה חודשים {אמצע 1884?} ;נידאן ביוני 1885 ;דאן שלש בספטמבר1885; דאן 4 מאי 6. ב1898 היה הראשון שזכה לדרגת דאן 6 בקודוקאן. יש סברות שונות לגבי יריבו בתחרות הראשונה אך כנראה היה זה אנצ´י קוטארו מאסכולת יושין ענף טוצוקה וימשיטה ניצח באמצעות סאוי נאגה.
טומיטה סנג´ורו {נולד פברואר 1865…} היה תלמידו הראשון של קאנו והראשון , יחד עם סייגו לקבל שודאן. הוא בא ממחוז שיזואוקה .לא ידוע מי היה יריבו בתחרות זו. גם בתחרות נוספת שנערכה ב 1888 היה סך הניצחונות של הקודוקאן בולט ומשכנע. עשר מן הקרבות נערכו בין לוחמי קודוקאן לבין יריבים מאסכולת יושין ענף טוצוקה, מה שמורה על יריבות חזקה בין שתי השיטות . אסכולה זו הנהגה על ידי טוצוקה היקוסוקה {1813~1886} לו היה מכון ברובע אגאטה –צ´ו בטוקין . היה לו מלמעלה מ 3000 תלמידים שנהרו אליו מרחבי יפן. היריבות ודאי היתה בולטת יותר כיון שקאנו אסר על תלמידיו להשתתף בקרבות פרטיים , כך שהטאיקאי הללו היו ההזמנות היחידה של מתאמני השיטות הוותיקות לבחון את יכולתם מול חניכי הקודוקאן הצעיר.
קצת מסקנות
לשמחתנו יש לנו קצת פרטים פיזיים על חלק מן המשתתפים, ולדוגמא:
שם       גובה     משקל  גיל
נישימורה  174 ס"מ  91 ק"ג     33 שנים
סייגו         159         58           20 
טרושימה  171          83          27  
יוקויאמה   169          95          
26
טומיטה ויאמשיטה היו בני 21 בטאיקאי הראשון וקאנו עצמו בן 26 , כך שנעורים היו לצד הקודוקאן. גם החוקים היו לטובת אנשי הג´ודו . נראה שלא היתה הגבלת זמן . השימוש בחבטות ובעיטות {אטמי וואזה} ובריחים {קאנסצו וואזה} ניאסר, ובכך הגביל באופן דרסטי את אנשי הג´יוג´וצו המרוגלים בהם. הטלות נקיות קבעו ניצחון מיידי ואף בכך היתה אפליה נוחה לאנשי הג´ודו. ומאידך גיסא , יש לציין {כפי שאמנם הבאתי לעיל} כי
טרם שגוייסו על ידי קאנו היו חלק מאנשיו החזקים ביותר חניכי שיטות אחרות של ג´יוג´וצו. עובדה זו הינה בעלת חשיבות עצומה כיוון שג´ודו היה עדיין בחיתוליו מבחינת פיתוח טכני. למשל, טכניקות ההטלה של ג´ודו {נאגה וואזה} שכללו לכתחילה 42 קאטה ונקראו גו נו וואזה –שנבחרו רק ב1895. מאוחר יותר ב 1920נערכה רויזיה ושמונה מן המקורות הוחלפו בשש חדשות , מה שהביא למספר 40 של הסטאנדארד הנוכחי. בעת התחרויות הנזכרות סמך הקודוקאן כמעט רק על נאגה וואזה זה הותיר את מתאמיו "חשופים" לנה וואזה {עבודת קרקע, ריתוקי קרקע}של שיטות הג´יוג´וצו השונות . נסיון התחרויות עורר את אנשי הקודוקאן לפתח או לאמץ טכניקות המאוגדות כיום תחת כותרת קאטאמה וואזה {שיטות הצמדה} כולל אוסאה וואזה {בריחי מיפרקים}. אלא שכל זה הושג הרבה אחרי התחרויות המשטרתיות הנ"ל. גם אטמי וואזה הוערכו על ידי אנשי הג´יו ג´וצו והיו מפותחים למדי , אם כי לא במידה שזה קיים בקרטה מודרני או בקונג פו ושאר שיטות רק ב 1907 אימץ הקודוקאן 20 קאטה המיועדים ללמד שיטות תקיפה בבעיטות וחבטות לאזורים שונים בגוף. [כאן המקום לציין שבמרוצת השנים ועם ריבוי סניפים למכון המרכזי ברחבי יפן, הושמו דגשים שונים באימון על ידי המדריכים , והיו גם הבדלים בין איזורים . ההבדל הבולט ביותר היה בין קודוקאן ג´ודו בו עיקר ההתמחות היתה בעמידה על הרגלים , לעומת הג´ודו באיזור קאנסאי {קיוטו, קובה, אוסאקה כו´} בו הדגש היה על עבודת קרקע . למעשה הדגש עלmatwork היה כה בולט עד אחר מלחמת העולם השניה , עד שבקאנסאי התחילו תחרויות משכיבה על קרקע!]
כעת עלינו לשאול את עצמנו מספר שאלות:

*  האם אפשר לקרוא לתחרויות המשטרה ג´ודו מול ג´יו ג´וצו ? או האם היו אלו קרבות של אנשי ג´יו ג´וצו מול אנשי ג´יו ג´וצו , בהם הצליח קאנו לודא השתתפותם של לוחמים חזקים יותר?
*  ומדוע לא נטל קאנו עצמו חלק בקרבות?
טרם שנעבור לשאלה הבאה אצהיר לזכותו של קאנו ששאיפותיו עבור ג´ודו היו לא אך בתחום התברתי מוראלי . קאנו לא רק אימץ טכניקות משיטות קיימות, הוא גם עיבד אותן והתאים אותן לדרכו. לדוגמא, קאנו השתדל ללטש את כל החלקים המסוכנים הטכניקות. בעבר , למשל ,היו הכניסות להטלה מלוות אטמי; כגון כניסה ל אוסוטו-גארי {קצירה חיצונית} לווה בעיטה זריזה אל עקבו של היריב ושיתק אותה ארעית {או גרם נזק מתמשך יותר}. אמנם ג´ודו אינו ללא סכנות {עיינו באזני ג´דוקא רבים ותגלו מיגוון מעניין של עיצובים חריגים כתוצאה מעבודת מזרן} . ה-ג´ו של ג´ודו אין פירושו "רך " או "עדין" כמו שסוברים בטעות רבים ;פרושו הינו גמישות בדרך בה התמודד משתמש בכחו כדי להשתמש באנרגיה שלו באופן היעיל ביותר .יש דגשים על עמידה {שיסיי} תנועה ואחיזה {קומיקטה} נכונות. מקור הכח הינו הרמוניה של שרירים עם מיקודו בטאנדן או מרכז שיווי המשקל בדיוק תחת הטבור; מתורגלים קוזושי חלק ביציאה להטלה וטאי סבאקי לספיגה יעילה במניעת היריב ועוד. ובשביל השאלה הבאה צריך להקדים אודות המטרות החברתיות של הג´ודו:
אל לנו לשכוח את הרקע ממנו ועליו צמח קאנו ; את היותו מחנך ואידיאליסט. השימוש שלו בביטויים ´קיוגי ג´ודו וכן ´קוגי ג´ודו מבליטים זאת . ´קיוגי´ מבטא אימון ג´ודו במובן המוגבל המדגיש רק מיומנות מכנית .השגת מיומנות ושלמות גופנית אינה מספקת, כיוון שעל פי הקריטריון האלטרואיסטי של קאנו, הישג כזה אינו מועיל לחברה . אם אכן זה מצבו של ג´ודוקא {מתאמן} , קיומו הינו חסר ערך . מתאמן המשתמש בעידיפותו הפיזית על הזולת או המנצלה תוך הפגנת יהירות פועל במפורש כנגד מטרות מייסד הג´ודו. גם אם זכה באליפות –הוא מפגין עליבות רוחנית. אנו מוצאים בכתבים של קאנו וברישומי שיחות שנימסרו על ידי תלמידיו מיקבץ תכונות אותן ראה כהכרחיות לג´ודוקא, בהן: יושר, איפוק, אדיבות נדיבות, נימוסין ,תחושות כבוד וצדק לזולת, הימנעות ממותרות ועוד
. כמעט ספר מוסר!

 ומעניין שמכריו של קאנו ,בני דורו ובחלקם תלמידיו ,מספרים שהוא עצמו היה אקזמפלאר מתאים, בבחינת אומר ועושה.

 יתר על כן, היו מקרים בהם קאנו דחה תלמיד על רקע אופיו המושחת או אכזריותו, על אף יכולת גופנית מוכחת. ההתיחסות לקיוגי ג´וגו באותם ימים היתה כמעט של בוז וסלידה; ובמונח קוגי ג´ודו ניסו להגדיר את לוחם הג´ודו האידיאליסטי. די מעציב להיווכח שלא רק ג´ודוקא רבים עד אימה, ומהבכירים ביותר, אלא גם הרבה אירגוני ג´ודו והתאחדויות אינם תואמים אפילו מקצת מן הקריטריונים הרצויים. בהקשר הזה כדאי לציין שיש ביפן הפרדה בין דרגה ,לבין תואר הדרכה בג´ודו . מי שמתעתד להדריך – עובר קורס מורים בקודוקאן; יצויין בעצב שמרבית הזרים אינם עושים זאת וסומכים על דירוגם הטכני בלבד. באותה הרצאה שמסר ד"ר האנסון-לואו לעיל נשאל שאלות שונות ; בהן :האם הכללת ג´ודו במשחקים האולימפיים גרם לירידת ערכו מבחינת קוגי ג´ודו ? התשובה, כמשתקף ביפן גופא, ראשית – שזה היה חורבן הג´ודו; ושנית –שאין מה לעשות בקשר לכך באופן גורף. אמנם כל מתאמן בפני עצמו ,אם הוא בעל אחריות, ובמיוחד בדרגות הבכירות, יבדוק את מידת התאמתו לאידיאל של קוגי ג´ודו. להוותנו כיום אמת המידה היחידה הינה גופנית. וכשזה נוגע אלינו, לעם היהודי שהקנה את המימד המוסרי לאנושות – הדבר כואב שבעתיים...

 

ג. אימון עם צבר.

נכון לעכשיו (עם אופציה לשינוי) יש אימון ביתי (ביפנית יש תואר כבוד לתלמיד בית: אוצ'י דשי) אצל צבר בבית, בבני ברק פעם בשבוע (זמן הפורקן) בימי שני בשעה 21:30 ונושאי הלימוד מגוונים. רוב העבודה בזוגות, אך ללא קרבות, אפילו לא ראנדורי. תכופות באים סוגים שונים באותו אימון. ביניהם: תישלובות קיק-בוקס (חבטות ובעיטות כולל ברכים ומרפקים, וחסימתם), ריתוקי ידים מתחום הווינג-צ'ון אבל עם דינאמיקה פיליפינית, עבודת מקל פיליפיני, צמד מקלות, שילוב מקל וסכין, טכניקות סכינים, מקל בינוני יפני (ג'ו) חרב יפנית, שימוש בנקודות לחיצה, לפעמים מעבר מעמידה לעבודת קרקע, הטלות ובריחים וחניקות ושיחרורים מהם, לפעמים מירצפי תנועה (קאטות) ווינג-צ'ון, כולל גולם עץ אשר לצבר שיטת תירגול מיוחדת אופיינית לו בתחום זה. לפעמים בהרפיה מתרגלים טכניקות 'אנמה דו-ין' (שיאצו עתיק); תמיד מסיימים עם 18 תירגולות צ'י-קונג. צבר לא אוהב ללמד פרטי - ולכן גובה סכומים גבוהים אם מתעקשים. לא כדאי - יש מעט מאד מתאמנים והרבה מאד כיף. (יוסי מהי הג'יפ)

    טל. קוי  618-4649 (03)    נייד כשר   4131468 (050)

לא בשבת וחג